הרבה אירועים חווינו בשבוע האחרון: הדמוקרטים השתלטו על הסנאט ביום ראשון, מייק פנס יצא לסיבוב הופעות תקשורתי ביום שני, דונלד טראמפ הכריז על כוונתו לרוץ לנשיאות ביום שלישי, הרפובליקנים השתלטו על בית הנבחרים ביום רביעי, ג'ו ביידן השלים מסע בינלאומי חשוב באסיה באותו היום, ננסי פלוסי הודיעה על פרישתה מהנהגת המפלגה הדמוקרטית ביום חמישי, ומשרד המשפטים הודיע על מינוי "תובע מיוחד" בפרשת המסמכים של טראמפ ביום שישי. בין לבין נכנסה ארה"ב לחרדה בשל דיווח שגוי על ירי טילים רוסיים כלפי פולין, בסנאט האמריקני קידמו חוק היסטורי שיכיר בנישואים חד-מיניים ויתר מנהיגי הקונגרס נבחרו לאורך השבוע.
כמו שאומרים באחת התוכניות בטלוויזיה - נפרק ונרכיב:
השליטה בקונגרס
זה בהחלט כישלון. תנאי הפתיחה שלהם היו טובים: מצבו של הנשיא היה גרוע במיוחד בסקרים, מספרי האינפלציה הגיעו לממדים שלא נראו בארה"ב זה 40 שנה, הסנאטורים הדמוקרטים היו פגיעים במיוחד, ובבית הנבחרים נהנו הרפובליקנים מעיצוב מחוזות (redistricting) שהיה צריך להטיב עמם באורח משמעותי. מה השתבש? כמו שנכתב פה בשבוע שעבר - שלושת ה-D: דונלד טראמפ בחר מועמדים גרועים (Donald), מכחישי הבחירות הפסידו בכל מקום רציני (Deniers) ופסק דין "דובס" שביטל את הזכות החוקתית להפלות הניע המוני ליברלים אל הקלפיות (Dobbs). המפלגה כולה תיאלץ כרגע להיכנס לחשבון נפש לקראת הבחירות הבאות ב-2024.
כל צד, בפועל, יחזיק בקצה השני של המקל וינסה למשוך אותו לכיוונו. המקל, אפשר להניח, כמעט לא יזוז, ושתי המפלגות ימצאו עצמן עד מהרה תחת אותו קיפאון שאפיין את המערכת הפוליטית בארה"ב עד לפני כמה שנים. שיתוק שכזה זוכה למונח "gridlock" והוא האחראי הישיר לכך שהאמריקנים מעניקים אחוזי תמיכה עלובים לקונגרס. התרבות ההיסטורית בארה"ב אמנם מקדשת הגעה לסכמות פוליטיות, אך אלו הפכו כמעט בלתי אפשריות בדור האחרון. ועכשיו, כאשר אין מפלגת שלטון או מפלגת אופוזיציה חזקה, נגזר על האומה לחיות עם קיפאון פוליטי ושיתוק חקיקתי. הנפגעים המרכזיים לא יהיו הפוליטיקאים, אלא האזרחים שמינו אותם לתפקיד.
זה לא הגיע בלי מאמץ. מתחת לפני הקרקע אפשר היה לראות ניצני ביקורת והאשמות כלפי ההנהגה והמערך המפלגתי על שלא הביאו ניצחונות גדולים. הן מקארתי והן מקונל התמודדו מול יריבים פנימיים שייצגו את הפלג הטראמפיסטי והשמרני במפלגה, אך מול תחרות עלובה שכזו הסכימו לבסוף רוב הרפובליקנים לדבוק במנהיגים הקיימים. מקארתי אמור להיות מעתה הרפובליקני החזק ביותר באמריקה, מעין יו"ר אופוזיציה, אלא שהרוב הזעום שלו בבית הנבחרים והביקורת הפנימית שעומדת נגדו בשל הבחירות (חשוב לזכור שמקארתי תומך בטראמפ) עלולים להפוך אותו למנהיג די צולע. מקונל (שעדיין מסוכסך עם טראמפ) איבד גם הוא מהכוח הפוליטי שלו.
מה שצפוי כעת במפלגה הדמוקרטית זה חילופי דורות חריגים - שלושה מנהיגים בני 80+ יוחלפו בבת אחת בשלושה אישים צעירים בהרבה. ועם זאת, המפלגה לא צפויה להיכנס למאבק איתנים בין הפלג הפרוגרסיבי במפלגה שרוצה לנוע שמאלה לבין הפלג המתון שעוד שולט בה ללא עוררין. זו הסיבה שכבר כעת אפשר לדעת מי יהיו המנהיגים הבאים, ובמיוחד מי יהיה מנהיג המיעוט: שמו הוא האקים ג'פריס, אפרו אמריקני שגדל בשכונת קראון הייטס ומייצג את אזור ברוקלין בבית הנבחרים. הוא נחשב איש מרכז וגם מגדיר את עצמו כתומך ישראל ואוהד יהודים. פלוסי עצמה תישאר בינתיים כחברה בבית הנבחרים ותשיא עצות לג'פריס מאחורי הקלעים. כמו יו"ר אמריטוס.
המרוץ לנשיאות
על פניו זה היה נאום הכרזה רגיל בהחלט, אך בפועל הוא היה כל כך מנותק מההוויה החדשה של הפוליטיקה האמריקנית הקובעת כי טראמפ הוא נטל על מפלגתו. מספר רפובליקנים בכירים אמרו בקולם, בפומבי, בלי חשש, כי הכרזת טראמפ היא במקרה הטוב מיותרת ובמקרה הרע פוגעת במפלגה. טראמפ עצמו לא התייחס בנאומו להפסדים שהוא המיט על מפלגתו בבחירות האמצע, ואף הציג את התמונה ההפוכה לכך. כלי התקשורת השמרניים המשיכו לתקוף אותו בכל יום והסקרים שהתפרסמו לאורך השבוע הראו כיצד הוא מפסיד לכוכב החדש של המפלגה - מושל פלורידה רון דה-סנטיס (שבעצמו קרא לכולם "chill out"). זו הייתה פתיחת קמפיין מקרטעת.
כאן לא נגמרו הבעיות. צרותיו המשפטיות של טראמפ עדיין נמצאות מאחורי הקלעים. מכיוון שהוא הכריז על ריצתו לנשיאות הודיע משרד המשפטים שהוא כעת אישיות בעל חשיבות ציבורית ולכן ימונה "תובע מיוחד" שיבדוק את התנהלותו בפרשת המסמכים המסווגים ואת התנהלותו ביום הפריצה לקונגרס (ה-6 בינואר). לתובע כזה תהיה עוצמה גדולה יותר מאשר ל-FBI, כך שהידיעה הזו מתווספת לשלל החדשות הקשות שמלוות את טראמפ במישור המשפטי. גם ועדת ה-6 בינואר של הקונגרס צפויה בקרוב להגיש את ממצאיה לציבור ואולי היא תאשים את טראמפ באופן אישי בהמרצת המפגינים לעבר הקפיטול. כל אלה יעמיקו עוד יותר את צרותיו האישיות.
למה 17 אלף ק"מ? כי השבוע, בנוסף לכל, ערך ביידן ביקור בן כמה ימים באסיה. ביקורו התחיל בוועידת האקלים במצרים, המשיך בועידת אסיאן בקמבודיה והתסיים בועידת ה-G20 שבמהלכה נפגש עם נשיא סין. הפגישה עמו סייעה לביידן בהרגעת הרוחות בין המדינות (על רקע המצב בטיוואן), הובילה להכרזה שאסור לעולם להידרדר למלחמה גרעינית (על רקע המשבר באוקראינה) והולידה כמה שיתופי פעולה גלובליים (על רקע מאבק הסחר ביניהן). ביידן כנראה יצא מרוצה מהמסע הדיפלומטי שלו הרחק מהפוליטיקה הפנימית. בה בעת הוא לבטח נשם לרווחה כאשר התברר כי הרוסים *לא* שיגרו טילים לעבר פולין - אירוע שהיה מחייב אותו להגיב.
פנס, ככל כוחו, ניסה ללכת בין הטיפות. הוא טרח בכל הופעה לשבח את הישגי הממשל שבו הוא היה שותף, אך לא שיבח את טראמפ עצמו. הוא האשים את טראמפ בכך ש"סיכן" את חייו האישיים בשל הפריצה לקונגרס, אך נמנע מלפרט את פעולותיו באותו היום. הוא סירב להביע תמיכה במרוץ של טראמפ בטענה ש"יש טובים ממנו", אך הוא לא אמר מפורשות כי הוא עצמו ירוץ נגדו לנשיאות. בסיכומו של השבוע בתחום הזה, למרות כל האירועים שמסביב, מסתבר כי יריביו לעתיד של טראמפ עדיין פוחדים מלתקוף אותו בפומבי או לקרוא עליו תיגר במפורש. זו ההוכחה הניצחת לכך שהם מאמינים ובטוחים שקהל הבוחרים של טראמפ עדיין נמצא, ברובו, עמו.